"בחיוך אוהב ומפוכח נוגעים אבי ורמי בילדותם בקהילה הבולגרית ביפו בשנות החמישים והשישים. דרך עיניו של אבי, האח הצעיר, עולות הדמויות והמקומות שצבעו את חייהם. הרב אבְרַמיקוֹ העובר בשבת בבוקר מברית מילה, לאזכרה ולמשחק כדורגל, מוּצי ליאון המשכיב את ה'קוסם' האנגלי, המנהל ליפשיץ מעירוני ז' הבודק את מידת השפשוף של הג'ינס, גלידה קוזו, קֶבַּבְּצֶ'טה, שְקֵמְבֶּה צ'ורְבַּה וּמַלֶבִּי, וקַלַבּוּנִי גם. יום יום במועדון 'נוזהה' עם שוקו ולחמנייה. וכדורגל, הרבה כדורגל. ממגרש החול בשכונה ועד למשחק לצידן של אגדות כדורגל, אורי מלמיליאן, עודד מכנס, הרצל קביליו, משה אוננה ומוצי ליאון. וברקע, קהילת מהגרים משפחתית ומגוננת הבונה, בדי עמל, עתיד בארץ החדשה. את הספר מלווים האיורים של דני קרמן. הוא אמנם אינו 'משלנו' הבולגרים, אך כל כך יודע מהי ילדות וכיצד לגעת בחיים של פעם. ; אנחנו מיפו. את יפו העיר עזבנו לפני עשרות שנים. ובכל זאת, אנחנו מיפו. כשאנו שומעים שמץ של מבטא בולגרי, או שם כמו קפון, קונפינו, אלפנדרי, ומושונוב, ומיד ננסה לרפרף בזיכרון, את מי אנו מכירים, ואת מי הוא מכיר, ובעיקר את מי הוא מזכיר. כשאנו נכנסים למסעדה ביפו אנחנו מיד מזהים ומכירים את כל המבוגרים והזקנים היושבים בה. כי כולם דומים להורים ולכל הדודים והדודות שהיכרנו היטב. רגע אחרי, אנחנו קולטים — זה אנחנו, ואלו בני דורנו. דור ההורים שלנו הולך ונעלם, ועמו משתנה יפו לנגד עיננו"-- מן האתר של סטימצקי.